החרמון!

החרמון!

לא הייתי בחרמון משהו כמו 5-6 שנים, אז אחרי השלג שירד שם והזמנה של חברה טובה לטפס את החרמון – מי אני שאסרב?

השכמה מוקדמת ב4 בבוקר (הכותרת של השעון הייתה בכלל מילואים כי מי קם בשעות האלה מבחירה?), מזל שהכנתי יום לפני כן הכל עד לרמת הקפה – עזר לסחוט עוד כמה דקות במיטה, ותחילת נסיעה צפונה.

האמת שאפילו הדרך לחרמון הייתה מדהימה, הירח האיר ממערב כמו כדור ענקי ולאט לאט השמש התחילה לזרוח ממזרח וכיבתה את הכדור הלבן המקביל. מוזיקת שנות ה-60 שאני אוהבת התנגנה ברדיו וערפילי בוקר (כן ככה קוראים לזה, בדקתי) עלו מהקרקע והוסיפו לתחושה שאני בסרט די טוב.

הגעתי לנווה אטי"ב, אחרי ג'חנון של בוקר (שהם אכלו – אני הסתכלתי, רגישה לגלוטן) יצאנו לדרך.

טיפוס מקסים וירוק שלאט לאט הפך ללבן (סוריאליסטי בישראל מבחינתי), עצירה ראשונה של נשנוש לפני הטיפוס הגדול, קצת צילומים ויציאה למקטע התלול לעבר פסגת החרמון.

היה מאתגר אבל למען האמת יותר קל ממה שציפיתי - כנראה שכל האימונים באמת עוזרים, הפתעה טובה!

אחרי משהו כמו 3/4 הדרך למעלה ראינו רכבל של גולשים – אמורים לשים מוט בין הרגליים ואז לגלוש עם המגלשיים או הסנובורד על השלג למעלה, עשיתי בדיקה לראות אם הדבר אפשרי גם בלי מגלשיים – תופתעו לגלות שהתשובה היא כן! פזצטא קטנה על הגב והרבה אופטימיות הוכיחו שזה אפשרי! אבל נכנס לי מלא שלג למכנסיים והחלקתי, אז! המשכנו ברגל..

אחרי 8 ק"מ ולמעלה מ1,000 מ' טיפוס הגענו לפסגת החרמון!

נוף מדהים, אווירה מיוחדת, אנשים טובים ובגדול שובר שגרה מצוין.

הירידה לנווה אטי"ב הייתה לא פחות יפה, המעבר מהלבן חזרה לירוק בדרכים מהממות, אימוץ שיטה של הליכה בירידה עם הגב לירידה, קראתי לזה moon walk – וואלה זה עובד טוב! מוריד קצת עומס מדי פעם מהברכיים והאצבעות ברגליים, וסיום 15.5 ק"מ של טיול משובח!

לגמרי היה שווה את הפקקים בחזור..

---

---